תסמונת המתחזה: למה אנשים מוכשרים חוששים שייחשפו

אדם מקבל קידום ומרגיש שטעו במספר. סטודנטית מצטיינת משוכנעת שהתקבלה במקרה. מנהל ותיק חושש שבפגישה הבאה יתברר שהוא לא באמת יודע. התופעה הזו נפוצה הרבה יותר ממה שנדמה, והחלק המוזר בה הוא שהיא פוגעת דווקא באנשים שלביצועיהם יש עדויות מוצקות.

מה זו תסמונת המתחזה — ומה היא לא

המונח נטבע בשנות השבעים על ידי הפסיכולוגיות פאולין קלנס וסוזן אימס, שתיארו אותו במקור אצל נשים מצליחות באקדמיה. מאז התברר שהתופעה חוצה מגדר, מקצוע ותרבות.

חשוב להבהיר: זו אינה אבחנה פסיכיאטרית ואינה מופיעה בספרי האבחנות. זו חוויה — דפוס מחשבה שכיח — ולכן גם אין «טיפול בתסמונת המתחזה» אלא דרכים לעבוד עם הדפוס.

המאפיינים המרכזיים

• ייחוס הצלחות לגורמים חיצוניים: מזל, תזמון, טעות של מישהו, «הם היו נחמדים».
• ייחוס כישלונות לעצמי ולחוסר יכולת אמיתי.
• פחד מתמיד מ«חשיפה» — שיגלו שאתם לא באמת יודעים.
• הפחתה בערך המשוב החיובי, ולעומת זאת הגדלה של כל ביקורת.
• השוואה לאחרים על בסיס התוצר הגלוי שלהם מול התהליך הפנימי שלכם.
• קושי לספוג מחמאה: «זה לא היה כזה מסובך».

מדוע דווקא אנשים מוכשרים

יש לכך כמה הסברים משלימים. הראשון הוא ידע: ככל שאדם יודע יותר בתחום, כך הוא מודע יותר לגבולות הידע שלו ולמה שנותר ללמוד. מתחילים לא רואים את מה שהם לא יודעים; מומחים רואים.

השני הוא סביבה: התופעה מתחזקת במיוחד בסביבות תחרותיות, בתפקידים חדשים, ואצל מי שנמצא במיעוט בחדר — הראשון במשפחה באקדמיה, אישה בצוות גברי, עובד צעיר בין ותיקים. חלק ממה שמכונה «תסמונת» הוא למעשה תגובה סבירה לסביבה שמשדרת שאינך שייך.

השלישי הוא פרפקציוניזם. כשהסטנדרט הוא ללא רבב, כל פער בין הביצוע לאידיאל נקרא ככישלון — וכך גם הצלחות מתועדות כ«בקושי הסתדר».

הדפוסים הנפוצים

• הפרפקציוניסט — 99 אחוז הצלחה נחווים ככישלון בגלל האחוז החסר.
• המומחה — לא מרגיש מוכן להגיש מועמדות אלא אם הוא עונה על 100 אחוז מהדרישות.
• הגאון הטבעי — מאמין שאם משהו דורש מאמץ, סימן שאינו מוכשר בו.
• האינדיבידואליסט — מתקשה לבקש עזרה כי זו הוכחה לחוסר יכולת.
• גיבור־העל — מפצה בשעות עבודה מופרזות, ולעיתים קרובות מגיע לשחיקה.

המחיר

התופעה אינה מזיקה רק לתחושה. היא מובילה להימנעות מהזדמנויות — לא מגישים מועמדות, לא מציעים רעיון, לא מבקשים העלאה. היא מייצרת עבודת יתר כפיצוי, שמובילה לשחיקה. והיא קשורה לרמות גבוהות יותר של חרדה ומצב רוח ירוד.

אצל חלק מהאנשים היא גם מונעת קבלת משוב אמיתי: כשכל ביקורת נחווית כאישור לחשש הגדול, קשה מאוד ללמוד ממנה.

מה באמת עוזר

• לתעד עובדות. יומן הישגים שבועי — מה עשיתם, מה הצליח, מה נאמר לכם. הזיכרון מסנן לרעה, מסמך לא.
• לתרגל ייחוס מאוזן. כשעולה «היה לי מזל», שאלו: מה בדיוק עשיתי שתרם לתוצאה?
• לדבר על זה. הרגע שבו מתברר שגם הקולגה המרשים מרגיש כך מפרק חלק ניכר מהעוצמה.
• להפריד בין תחושה לעובדה. «אני מרגיש לא מספיק» הוא מידע על מצב רגשי, לא על יכולת.
• להגדיר מראש מה נחשב «מספיק טוב» למשימה — לפני שמתחילים, לא אחרי.
• לקבל מחמאה בתודה, בלי להסביר למה היא לא מוצדקת.
• ללמד מישהו אחר. אין דרך טובה יותר לראות כמה אתם באמת יודעים.

מה שלא עוזר

«פשוט תאמין בעצמך» לא עובד, כי התופעה אינה חוסר במידע חיובי אלא דפוס שמסנן אותו. גם הישג נוסף לא פותר — מי שמייחס כל הצלחה למזל ימצא הסבר חיצוני גם להצלחה הבאה. זו הסיבה שאנשים מצליחים מאוד חווים את זה לאורך קריירות שלמות.

מה שכן משנה הוא שינוי באופן שבו מפרשים את ההצלחה, ולא בכמות ההצלחות.

מתי זה כבר משהו אחר

כאמור, זו אינה אבחנה, והיא נפוצה מאוד. אבל אם התחושות מלוות בחרדה מתמשכת, בקושי לתפקד, בהימנעות גוברת, בירידה במצב הרוח או בעבודת יתר שמובילה לתשישות — כדאי לפנות לאיש מקצוע.

טיפול קוגניטיבי־התנהגותי יעיל בעבודה על דפוסי החשיבה האלה. במצוקה מיידית אפשר לפנות לער״ן בטלפון 1201.

התחושה «אני לא מספיק» היא מידע על מצב רגשי — לא על היכולת שלך.— מיכל אדר, כתבת בריאות הנפש

הכתבה היא מידע כללי ואינה ייעוץ, אבחנה או טיפול נפשי.

שאלות נפוצות